מערכת החינוך של איגום הנה אחת המערכות הגדולות והמנוסות (למעלה מ-20 שנות פעילות) המיישמות את משנתו של לב ויגוטסקי בתחום החינוך בגיל הרך. יתרונה של מערכת איגום הנה בכך שהצוות הפדגוגי הייחודי הפועל בגנים שלנו, שנתגבש במשך זמן רב, פיתח את תוכנית "פסגות", תוכנית שלפיה מיושם הלכה למעשה החינוך ההתפתחותי אצל ילדינו.

תוכנית "פסגות" מתבססת על הניסיון הפדגוגי שנצבר בגני הילדים ובמרכזי הלמידה של איגום ועל תוכנית של משרד החינוך, כאשר היא משלימה את תוכנית המשרד ע"י עקרונות ממשנתו של ויגוטסקי בסוגיות של התפתחות הילד. במהלך העשור האחרון, התהליך הלימודי במרבית גני הילדים בארץ מתבסס על העיקרון שלפיו חינוכו ולימודיו של הילד תואמים את התפתחותו. התפתחות זו תלויה פחות בסביבה ויותר בתהליך הפנימי של הבשלתו. גישה זו מתבססת על תפיסתם של פיא'זה ואריקסון.

על פי ויגוטסקי, התפתחותו של אדם מתבססת על אינטראקציה חברתית. הוא סבר כי סביבה סוציו-תרבותית הנה המרכיב החשוב ביותר בהתפתחותו של אדם. תוכנית "פסגות" מניחה יסודות להבנת רב-גוניותה של הסביבה, רב-גוניותו של העולם, ובכלל זה - העולם הסוציו-התרבותי, עולם הטבע והחפצים. על כן נוצרה בגני הילדים של איגום סביבה חינוכית מתוכננת ומובנית מבחינה פדגוגית, התואמת את התפתחותו הכרונולוגית של הילד. ויגוטסקי הגיע למסקנה כי החברה וכל המגוון של התרבות והמסורות משפיעים על התפתחותו של הילד המצוי בסביבה לימודית נתונה. לכן, סביבה חינוכית שהנה מלמדת, מוחשית, תומכת ומעודדת מחקר והתחקות עצמאיים, הנה הסביבה הטובה ביותר להתפתחותו של ילד.

ככלל, הכרתו של העולם הסובב ע"י הילד משפיעה על פיתוחן של פעילותו הקוגניטיבית ושל יכולותיו היצירתיות, מסייעת בהרחבת אופקיו, וכן בפיתוח של הרגלי דיבור, זיכרון, תשומת לב ואקטיביות. עיקרה של פעילות הילדים בהכרת העולם הסובב הנה פעילות משחקית. בגני הילדים של איגום נוצרה מתודיקה של משחקי אגדות. האגדה הנה סביבת הקיום התרבותית והחינוכית הטבעית של הילד בגיל הרך. באגדה טמון אותו קסם שהמבוגר מעביר לילד כשהוא מעורר אצלם התפרצויות רגשיות לצד רצון להמשך ההתקשרות. בדמיונו של הילד, האגדה הופכת למציאות, והמציאות לאגדה.

תוכנית "פסגות" משקפת גישה משולבת ומקיפה להתפתחות הילד בגיל הרך, גישה המבוססת על ראיית עולם סינקרטית (מאחדת, בלתי מובחנת) האופיינית לילדים בתקופה זו בחייהם. הילד מאחד דברים ומאפיינים של חפצים שהמבוגר יודע להבחין ביניהם, ולעיתים הוא מייחס לחפצים דוממים רגשות, דוגמת "גשם חביב" או "שמש רוגזת", ועבורו אין זו מטפורה אלא גילוי של סינקרטיות בתפיסה ובחשיבה. לדעתו של ויגוטסקי, הסינקרטיות מאפיינת את חשיבתו ואת תפיסת-עולמו של הילד בגיל הרך והקדם בית-ספרי, המצטיינת בנטייה לקשר בין תופעות שונות ומגוונות. מה שמשמש מבנה וכלים לחשיבה הם סמלים למיניהם בעלי אופי ספציפי, היסטורי-תרבותי. ויגוטסקי מונה בין הסמלים מן הסוג הזה סימנים שונים, כגון מספרים, אותיות, תווים וכן ציורים, יצירות אמנות, מרכיבי תנועה, וטקסטים. המפתח להתפתחות הנכונה המובילה את הילד מן הסינקרטיות אל השלמות (integrity) הנו מושגים, אשר בכל שלב בהתפתחות הכרונולוגית הולכים ומקבלים עוד ועוד משמעויות ותכנים. בחקרו את התפתחות המושגים הבחין ויגוטסקי בין שני סוגי מושגים: (1) מושגים ספונטאניים הלקוחים מהחיים, וכן (2) מושגים מדעיים ובלתי-ספונטאניים. לדעתו של ויגוטסקי, פיתוח תפיסתם של מושגים מדעיים נעשה במסגרת התהליך הלימודי, שהוא כשלעצמו מהווה צורה ייחודית של שיתוף פעולה סמנטי בין מורה לילד. חשוב שהמורה יהיה מודע לרגשותיהם הספונטאניים של הילדים, על מנת להובילם להבנת מושגים מדעיים באמצעות הוראה מכוונת, מובנית, מאורגנת ומודעת.

המודולוס והציר העיקרי בבניית תוכנית "פסגות" הנם המושגים. התוכנית מציינת נושאים וסוגי פעילות שבאמצעותם מתגלים המושגים הללו. סיגול המושגים חוזר על עצמו בכל אחת מרמת הגיל, אלא שבכל פעם נצברים בתהליך זה תכנים חדשים. המושגים מאחדים בתפיסתו של הילד את העולם לכדי אחדות אחת משום שהם מהווים סמלים, כלים להבנת העולם בכל גילוייו השונים והמגוונים. את המושגים בוחנים במקביל במסגרת מקצעות הלימוד השונות: פיתוח תקשורת לשונית, מתמטיקה, אמנות חזותית, ספורט, מוסיקה וכו'. אנחנו "מעצבים" את המושג לתוך צורה מוגדרת, כגון צליל, צבע, מילה, מספר או גילום גראפי. יחד עם המבוגר רוכש הילד את שפת הסימנים שהיא המפתח להבנת העולם ולאינטראקציה עמו.

בהסתמך על משנתו של לב ויגוטסקי, התוכנית בנויה על פי תקופות גיל בהתפתחותו של הילד. היעדים הזמניים האופטימאליים לכל אחד מסוגי הלמידה מותאמים לרף העליון ולא לרף התחתון של יכולות הילד. הילד מתפתח בתוך התהליך הלימודי עצמו. הלמידה האפקטיבית מתבססת על השלב הבא בהתפתחות הילד ולא על השלב השוטף. קביעתו של תחום ההתפתחות הקרובה מאפשרת למורה לכוון את הילד לעבר רמת ההתפתחות הגבוהה יותר. חשוב מאוד לקבוע נכונה את הדרגה והצורה של ההתערבות ושל ההשפעה של המבוגר על התפתחות הילד. ויגוטסקי מגדיר את ה"התערבות" הזו בתור שיתוף פעולה ואינטראקציה חיובית בין מבוגר לילד במהלך החינוך והלמידה. וכך, מידי שנה עולה הילד, בשיתוף פעולה עם המבוגר, לפסגה חדשה.

פעילותו העיקרית של ילד בגיל הרך הנו המשחק. לכן, הגישה המשחקית על כל רב-גוניותה – משחקים סוציו-דרמאתיים, משחקי תפקידים ומשחקים דידקטיים, שיטת ה"טריז", ניסויים הנעשים ע"י ילדים, יצירת מרחב המשחק - כל אלה מהווים אמצעים עיקריים להשגת יעדיה הפדגוגיים של התוכנית. המשחק משחרר את הילד ממגבלות. במשחק, הילד מתנהג כמבוגר יותר, כאילו התעלה על עצמו, כלומר, הוא פועל בתחום ההתפתחות הקרוב של הילד. המשחק, המכיל פונקציות מפתחות בצורה מרוכזת, מהווה כשלעצמו מקור עיקרי של התפתחות, ובמובן זה הוא סוג הפעילות המוביל של ההתפתחות.

לפי ויגוטסקי, הדיבור הנו אחד הכלים הפסיכולוגיים החשובים ביותר. התפתחות כישורי דיבור קשורה ישירות בהתפתחות החשיבה ובפעילותו האינטלקטואלית והקוגניטיבית. לכל תקופת גיל תקופה משלו בהתפתחות כישורי דיבור – החל מסמלים אונומָטופֵּאִים (של חיקוי צלילי), דרך דימוי, ובהמשך, אל יכולת  החשיבה המופשטת. ילדים דו-לשונים בגני הילדים בארץ נמצאים במצב היסטורי-תרבותי ספציפי בו מתרחשת התפתחות של שתי ספֵירות של השפעה לשונית. הקנייה של שתי שפות הנה צורה מיוחדת של התפתחות הילד, והיא מתבססת על המתודיקות העיקריות להקניית כישורי שפה לילד. האפשרות העקרונית של רכישת שתי מערכות לשוניות שונות החל מהגיל הרך, מתבססת בראש וראשונה על העיקרון "אדם אחד – שפה אחת". כשאנו מפתחים ילדים דו-לשוניים, עלינו לדעת, מהי דגרת השפעתן ה"מרחבית" על הילד של שתי השפות - של העברית מזה ושל השפה הנוספת מזה. סביבתו הלשונית של הילד מהווה מרחב לשוני אחיד שבו כל מרכיב "זר" של השפה השנייה הנו בבחינת עוד משחק. ברור, כי בנסיבות הקיימות המרחב של העברית הנו גלובאלי יותר, בעוד שהמרחב של השפה הרוסית מצומצם יותר – הן מהבחינה החברתית והן מבחינת זמן ושטח היישום. אנחנו מתחייבים שהילדים מסיימי הגנים הדו-לשוניים יהיו בבחינת בר-אוריין, שולטים בעברית די הצורך על מנת ללמוד במערכת החינוך הפורמאלי, ולצד זה שומרים על השפה הרוסית שבהדרגה תהפוך לשפתו השנייה של הילד.

מטרתנו לגבש בסיס להמשך התפתחותו של הילד. החוקרים תמימי דעים כי הגיל שבין שנה לחמש שנים – זהו הגיל שבו מונחים היסודות לכך. אנחנו רוצים לראות ילדים שחושבים באופן עצמאי, ילדים המסוגלים לפתור בעיות בעצמם, באמצעות אותם המפתחות – הסמלים, המושגים – שבהם אנו נצייד אותם במהלך ההוראה – שיתוף הפעולה, וזאת בצורת המשחק שהיא הצורה נגישה לו יותר. גישתנו מתייחסת לא רק לתחום הידע בלבד. צורת חשיבתו של הילד יוצרת את צורת חייו, מעצבת את התנהגותו באופן כללי ואת ראיית עולמו.

אולגה אלטשול,
מנהלת פדגוגית,
איגום